המזון החביב עליה הוא תאי-מוח ודרכיה החמקמקות לא מאפשרות לגלות אותה בבדיקת דם: מחלת הכלבת, היחידה שלה מוקדש חוק מיוחד כמעט בכל מדינה מודרנית, מרוויחה בכבוד את המוניטין שלה כאחת מהמחלות הקטלניות ביותר הידועות לאדם.

מכל מחלות בעלי-החיים, אף מחלה לא זכתה לאורך ההיסטוריה בתשומת-לב אנושית רבה כל כך כמו מחלת הכלבת. הנגיף החמקמק הזה, שבניגוד למשתמע משמו לא תוקף אך ורק כלבים, הוא היחיד שלו מוקדש חוק מיוחד כמעט בכל מדינה והינו הסיבה המקורית להיווצרות מוסד השירותים הוטרינריים.

לכבוד המפוקפק זוכה הכלבת משתי סיבות עיקריות: הראשונה היא, כאמור, שמדובר במחלה שתוקפת לא רק כלבים, אלא כל יונק באשר הוא וגם בני אדם. הסיבה השנייה והחשובה לא פחות היא שאין אח ורע לקטלניותה. אדם או חיה שהחלו להראות תסמינים של כלבת ימותו בייסורים קשים תוך ימים ספורים. ידוע רק על שישה מקרים של חולים אנושיים שהבריאו מהמחלה לאחר הופעת תסמינים, וזאת לעומת כ-55,000 שמתים מכלבת מדי שנה ברחבי העולם. קל, אם כן, להבין את הצורך לנקוט בכל אמצעי זהירות אפשרי כדי למנוע התפרצות כלבת בחיות ובבני-אדם.

עד כאן החדשות הרעות. החדשות הטובות הן שבאמצעות היכרות עם הסכנה וחיסון כלבת, אפשר למנוע את ההידבקות במחלה בהצלחה רבה. אז למען כל בעלי הכלבים שתהו למה בעצם צריך את חיסון הכלבת השנתי, החלטנו לכתוב סקירה מקיפה על המחלה ועל מניעתה.

הידבקות ותסמינים

מחלת הכלבת נגרמת על ידי נגיף (וירוס) ועל כן, כמו בהקשר של מחלות נגיפיות אחרות, יש להבדיל בין נשאי כלבת לחולי כלבת. ההדבקה במחלה נעשית לרוב על ידי נשיכה, אך תיתכן הדבקה גם במקרים אחרים שאדם או חיה בריאים באים במגע עם רוק של חיה נגועה – ליקוק או מגע עם רוק נגוע דרך הפה, העין או האף. בניגוד לגורמי מחלות אחרות שנעים במחזור הדם של החיה החולה, נגיף הכלבת נע דרך סיבי עצב קרועים. זו הסיבה שלא ניתן לאבחן את המחלה באמצעות בדיקת דם ושיש חשיבות קריטית למיקום הנשיכה בגוף. ככל שמקום ההדבקה הראשונית בגוף קרוב יותר למוח, כך יופיעו תסמיני המחלה מהר יותר, כשההשהיה מחושבת על סמך קצב התקדמות של סנטימטר ביום.

עם ההגעה למוח הופך המודבק מנשא לחולה. הנגיף יכול להתרבות אך ורק באמצעות תאי-מוח של יונק, וגורם נזק עצום תוך כדי התהליך. כדי לשכפל את עצמו מחדיר הנגיף את החומר הגנטי שלו לתאים וגורם להם לייצר עותקי נגיפים נוספים – תהליך שבסופו התא עצמו מושמד. כך נגרם הנזק המוחי המביא לשינויים ההתנהגותיים האופייניים למחלה: רתיעה ממים ומאור, אובדן כושר שיפוט, תוקפנות רבה ונטייה לנגוס ולנשוך את כל הבא לפה, או לחילופין – דיכאון ושיתוק איברים.

הנגיפים מתמקמים, בין היתר, גם בבלוטות הרוק ובשרירי הבליעה. כך נגרמים הריור המוגבר וקשיי הבליעה שגם הם חלק מתסמיני המחלה, וכך מתאפשרת ההדבקה באמצעות נשיכה או מגע אחר עם רוק של חיה חולה. כעבור זמן, ישותקו גם שרירי הנשימה של החולה, וכך הוא ימות והנגיף ישלים את מעגל הרבייה שלו.

הימנעות ומניעה

בשלביה המתקדמים, הכלבת גורמת לסימפטומים ברורים ושינויי התנהגות שמסייעים זיהוי חיות נגועות והימנעות ממגע איתם. על כן יש להתרחק מכלב המתנהג בתוקפנות יוצאת-דופן או מחיות בר כתנים ושועלים הניגשות לבני אדם מיוזמתן. יחד עם זאת, יש לזכור שנשאי המחלה נעשים מדבקים עוד לפני שהם מתחילים להראות את התסמינים המובהקים. זו הסיבה שכל אדם שננשך על ידי כלב, תמים למראה ככל שיהיה, מחויב על פי חוק להגיע ללשכת הבריאות המחוזית. למרות שאין דרך לרפא כלבת בשלביה המתקדמים, אפשר למנוע את המחלה באמצעות חיסון כלבת מיוחד שניתן אחרי ההידבקות הראשונית ולפני הופעת התסמינים.

האנשים שלהם היכולת לתרום באופן המשמעותי ביותר למניעת התפרצות כלבת הם בעלי הכלבים. לכן, בישראל כמו בארצות אחרות, אחראי בעל-כלב על פי חוק לכך שחיית המחמד שלו תחוסן מגיל שלושה וחודשים ואילך, אחת לשנה לפחות. את חיסון הכלבת אפשר לעשות במחלקה הוטרינרית של הרשות המוניציפאלית אליה אתם משויכים או אצל וטרינר בכפר סבא, ביחד עם שאר זריקות החיסון לכלבים. אם הכלב שלכם מקבל חיסון כלבת בפעם הראשונה, תידרשו באותה הזדמנות גם להתקין בו שבב-זיהוי. במקרה שהכלב משתייך או דומה לאחד מהגזעים המוגדרים מסוכנים (אמריקן סטפורשיין, בול טרייר, דוגה ארגנטיני, טוסה יפני, סטפורשייר, פיטבול טרייר, פילה ברזילאי ורוטוויילר), יידרש גם סירוס הכלב / עיקור הכלבה כתנאי למתן החיסון וקבלת רישיון להחזקה בו.

חתולים, אגב, אינם חייבים על פי חוק לקבל חיסון כלבת. עם זאת, ישנם מקרים מסוימים, של חתולים היוצאים בחופשיות החוצה ו/או גרים באזורים שבהם סכנת ההידבקות גבוהה יחסית, שמומלץ לחסן אותם נגד כלבת על אף שאין זו חובה.

לפרטים ומידע נרחב על כלבת ועל החיסון הניתן בעבורו ניתן לקבל מוטרינר בהוד השרון.