אם הבחנתם בהיווצרות קרחות קטנות על גופו של הכלב שלכם, ייתכן מאוד שהוא סובל מדמודיקוזיס – מחלת עור הנגרמת על ידי טפיל זעיר בשם דמודקס. כאשר המחלה מופיעה אצל כלבים צעירים עד גיל שנה וחצי היא נרפאה לרוב מעצמה, אולם אצל כלבים גדולים, וכאשר חלקים גדולים מעורו של הכלב נגועים בטפיל, נדרש טיפול אינטנסיבי יותר.
דמודקס הוא טפיל עור מיקרוסקופי המצוי בריכוזים נמוכים אצל כל כלב כמעט. רוב הכלבים נדבקים בטפיל עוד בהיותם גורים, כאשר הם יונקים מאימם. לרוב, נוכחותו אינה מורגשת כלל ולא מהווה בעיה, אולם אצל כלבים צעירים עד גיל שנה וחצי ואצל כלבים עם מערכת חיסון מוחלשת עלול הטפיל להפוך למטרד משמעותי.
המחלה שגורם טפיל הדמודקס – דמודיקוזיס – מופיעה באחת משלוש צורות: מקומית, מפושטת או מקומית ברגל (פודודרמטיטית). הצורה המקומית מתאפיינת בהיווצרות מספר קטן של קרחות קטנות ומכוסות בקשקשים באזור אחד בגוף הכלב, לרוב על הפנים. הצורה המפושטת מופיעה כאזורים רחבים של קרחות וקשקשים או כריבוי של קרחות קטנות בחלקים גדולים של גוף הכלב. הצורה השלישית, הפודודרמטיטית, מופיעה לרוב אחרי ריפוי כמעט-מושלם של דמודיקוזיס מפושט, כאשר כמה מטפילי הדמודקס ממשיכים לשרוד בעור הרגליים לאחר שחוסלו בשאר הגוף.
דמודיקוזיס מפושט הוא, כמובן, הצורה החמורה ביותר של המחלה. מבין הסובלים מדמודיקוזיס מקומי כ-90% מהכלבים יירפאו בכוחות עצמם ללא כל טיפול. גם 30% עד 50% מהסובלים מדמודיקוזיס מפושט יירפאו בכוחות עצמם, אולם במקרה זה מומלץ בכל מקרה להעניק לכלב טיפול תומך שיסייע לו להתגבר על המחלה הלא נעימה, המלווה לעתים קרובות בזיהומים משניים הגורמים לגירוד ולריח רע מהעור.
חשוב לציין כי לא ניתן לאבחן דמודיקוזיס על ידי הסתכלות על החיה, שכן פטרת, סקביאס או בעיות עור אחרות גורמות לתסמינים דומים מאוד. כדי לקבוע בוודאות שהכלב סובל מבעיה זו, יש לבצע קודם כל מגרד עור מאזור הקרחות. אם מחלת העור אכן נגרמת על ידי דמודקס, יוכל וטרינר חירום לראות את הטפילים באמצעות מיקרוסקופ ולקבוע אם ריכוזם גבוה מספיק כדי להצדיק טיפול. במרפאתנו אנחנו אף מציגים את הטפיל על גבי מסך וידאו באמצעות מצלמה המחוברת למיקרוסקופ.
טיפול בדמודיקוזיס
התפתחות דמודקס אצל כלב בן יותר משנה וחצי מצביעה על חולשה של מערכת החיסון הנגרמת על ידי בעיה עמוקה יותר כגון סרטן, מחלת כליות, נטילת סטרואידים, מחלת קושינג, כשל חיסוני על רקע חוסר איזון הורמונאלי או גורם אחר כלשהו. על כן, כאשר כלב מבוגר חולה בדמודקס חשוב לחפש אחר הסיבה העמוקה להיחלשות מערכת החיסון ולא להסתפק בטיפול במחלת העור בלבד.
את הטיפול במחלת העור עצמה ניתן לחלק לשלושה חלקים: טיפול תומך, טיפול תרופתי וטיפול מקומי. תפקידו של הטיפול התומך הוא למנוע כל גורם שעשוי להחליש את מערכת החיסון. טיפול זה יכלול הקפדה על תזונה נאותה, ביצוע טיפולים נגד תולעים ופרעושים במועדם, הפחתת סטרס ומתן אנטיביוטיקה לטיפול בזיהומי עור משניים. כמו כן, אצל נקבות מומלץ לדאוג לעיקור הכלבה, שכן השינויים ההורמונאליים שקשורים בהריון גורמים לסטרס ומעודדים את התפשטות טפילי הדמודקס.
הטיפול הישיר במחלה עשוי לכלול אחת מבין התרופות היעילות מאוד העומדות לרשות הוטרינר וכן טיפול מקומי בעור. הטיפול המקומי המרכזי הוא בחומר הנקרא אמיטראז, שאותו מורחים ישירות על הפרווה או על העור של הכלב אחת לכמה ימים. במקרים רבים ימליץ וטרינר בהוד השרון לגלח את האזורים הנגועים כדי להגדיל את האפקטיביות של החומר. בנוסף, ילווה הטיפול באמיטראז ברחיצה בשמפו אנטיבקטריאלי שמסיר קשקשים והפרשות שומניות ומוריד את הסיכוי לזיהומים חיידקיים שניוניים פוטנציאליים או קיימים.
לעתים עשוי להיווצר הרושם שהכלב נרפא, למרות שבפועל הוא עדיין נגוע בטפיל, ועל כן חשוב לבצע מגרדי עור חוזרים כדי לוודא תוצאות אופטימליות. בכל מקרה, לא ניתן לשלול בוודאות חזרה של דמודיקוזיס לאחר הטיפול, שכן אין דרך יעילה לוודא שכל הטפילים הושמדו. עם זאת, לאחר חצי שנה עד שנה ללא תסמינים, רוב הסיכויים הם שהמחלה לא תחזור.